סיפורי הצלחה

סיפורי הצלחה

סיפור הצלחה: א'

לפני שהגעתי אל "גשר אל הנוער" בכיתה ט', הייתי ילד נורא שקט, מופנם וחסר ביטחון. העמותה הקנתה לי הרבה כלים ותמכה בי נפשית, ועזרה לי להתמודד עם הרבה בעיות שאני מאמין שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתן בלעדיה.

אני מאמין שאם פרויקט "גשר אל הנוער" לא היה חלק מהחיים שלי, לא הייתי מצליח להגיע לציונים כאלה בבגרות ואולי גם לא הייתי מצליח להשיג תעודת בגרות. העמותה כיוונה אותי ולימדה אותי ו"נתנה" לי לא רק דברים לימודיים, אלא גם העשרה שמעבר לכך, כמו ביקור בהצגות, מוזיאונים, טיולים שנתיים, חברה תומכת ואנשים טובים שסבבו מסביבי תמיד.

לאחר שסיימתי את הלימודים התגייסתי לצבא וכרגע אני משרת בתפקיד מאוד קשה – נפשית, פיזית ובכלל. אני מאמין שבזכות הפרויקט של "גשר אל הנוער" יותר קל לי להתמודד כיום בתפקידי ובזכות הכלים שקיבלתי באותה התקופה אני מצליח לעמוד על הרגליים ולא להישבר, גם כשקשה ביותר. בשלב זה של החיים אני מודה נורא לפרויקט שעזר לי לעצב מעצמי דמות חזקה מלאת ביטחון, והפך אותי לאדם חכם, מלא בידע ובתובנות על החיים ובכלל.

סיפור הצלחה: ד'

אחרי שנה בעמותה התחלתי להרגיש שההישגים מביאים לי יותר ביטחון בעצמי. כשאתה מקבל במבחן 84, אתה יודע שבלי העמותה היית מקבל אולי 50, ואז אתה מגלה משהו חדש על עצמך וזה נותן לך מוטיבציה להמשיך. הבנתי, למשל, שאפשר לדחות סיפוקים. אני זוכר שהייתי מכור לכדורגל ולא הייתי מסוגל להפסיד משחק, ועם הזמן למדתי שאם יש מבחן מחר, אז אני יכול לוותר על המשחק כולו ולראות רק תקציר.

 

"גשר אל הנוער" עזרה לי לא רק מבחינת הלימודים אלא גם מבחינה ערכית ורגשית. לאורך כל התקופה למדתי להכיר את עצמי ולהבין את הדברים החשובים באמת. הבנתי שלימודים והשכלה זה דבר חשוב. הבנתי שחשוב להאמין בעצמך ואסור לוותר. הפעילויות ב"גשר" גרמו לי להרגיש שאני מוכן יותר לחיים, וגם הרחיבו את המעגל החברתי שלי וגרמו לי להיות חופשי ופתוח יותר.

 

עדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אבל ברור לי שלימודים אקדמאיים או מקצועיים יהיו חלק בלתי נפרד ממהלך חיי. אני מודה על העידוד, התמיכה והעזרה, החום והאהבה שנתנו לי ב"גשר" ובטוח שאני אשמור על זיקה לעמותה ואשתדל להחזיר לאחרים את מה שקיבלתי.

סיפור הצלחה: ב'

ב', בן 21 במקור מתל אביב. לפני שהצטרפתי אל עמותת "גשר אל הנוער" למדתי בתיכון עירוני ה' והיה לי נורא קשה בלימודים, למרות הרצון שלי. עד שיום אחד המחנך שלי הושיב אותי ואת אמא שלי באסיפת ההורים והציע שאצטרף לכיתה שבה מוציאים בגרות מצומצמת בלבד. אני ממש נלחמתי נגד ההצעה כי לא רציתי "לרדת רמה". ואז המחנך הציע להפנות אותי ל"גשר אל הנוער". הוא הסביר לי בתמצית על הפרויקט המדהים הזה, אבל המשפט המרכזי שאני זוכר היה שלא כל אחד יכול להתקבל: מי שרוצה להיות ב"גשר" חייב להראות רצון גבוה ללמוד ולהצליח.

 

לפני הפרויקט וגם תוך כדי, לא חשבתי כל כך על הצבא, ואם כן חשבתי – זה היה בכיוון של להיות ג'ובניק. גם בצו הראשון הצהרתי שאני לא רוצה קרבי . אבל אז הגיעה המנילה והגעתי איתה לעמותה, וביחד עם המורים החלטתי אחרי הרבה דיונים שאני רוצה להתגייס לחטיבת כפיר.

 

התגייסתי לחטיבה ואז שיבצו אותי לגדוד שמשון ועברתי קורס מ"כים , ומאז ועד עכשיו אני מפקד. והנה אני היום, שנתיים ותשע בצבא, כותב לכם כאן מחברון. בעוד שלושה חודשים אני משתחרר ויש לי איזה שהוא כלי להתחיל בעזרתו את החיים, והכי חשוב – יש בי המון גאווה. התכנון שלי אחרי הצבא זה בעיקר לעבוד ולהתפתח בתחום מנהל עסקים, כמו אבא שלי. אני פחות חושב כרגע על נסיעה לחו"ל.

 

לסיכום, ל"גשר אל הנוער" יש יכולות מדהימות: העמותה יכולה להרים כל אדם ואדם – כמובן אם יש לו את הרצון לכך. הלוואי והעמותה רק תתפתח ותתקדם ותקבל בכל שנה עוד ועוד תלמידים, ומי יודע, אולי יום אחד אני גם אגיע לפרויקט בתור מורה, מנהל, תורם, או לסתם ביקור… תודה רבה רבה רבה, אני לא אשכח אתכם כל החיים שלי!

סיפור הצלחה: א'

שמי א. לפני שנכנסתי לגשר הייתה תקופה של שנה שלא הגעתי לבית ספר. הסיבה הייתה – שלא הרגשתי חלק ושייכות בבית ספר. במהלך השנה הזו עשיתי בעיקר שני דברים:

בשעות הבוקר והצהריים, הייתי נוהג לעלות על אוטובוסים, ובמקום לרדת בבית הספר, הייתי פשוט ממשיך לנסוע עם הנהגים הלוך ושוב עד השעה 14:00 – השעה שבה ידעתי שיום הלימודים נגמר.

(אפשר לומר שהייתי חבר של כל הנהגים).
בשעות הערב, הייתי משחק כדורסל בקבוצה, והכדורסל היה בערך כל חיי – זה היה הדבר היחיד שעניין אותי. זה ושאף אחד לא ישים לב שאני לא הולך לבית ספר.

לאחר תקופה שלא הגעתי, החליטו לשלוח אליי את אלי, קצין הביקור הסדיר של בית הספר. האמת שבהתחלה קצת חששתי ממנו, אבל כיום הוא אחד האנשים החשובים בחיי. אלי הציע לי להצטרף ל"גשר אל הנוער" כדי להשלים את החומר הלימודי שפספסתי. קבעו איתי ועם אמא שלי ביקור בית שאליו לא הגעתי. בטח שיחקתי כדורסל באותו הזמן. הם ניסו שוב וקבעו איתי לוועדת קבלה – ושוב לא הגעתי. הם כמובן קיבלו את הרושם שאני לא רציני ולא מעוניין. אבל אלי לא ויתר וגרם לי לכתוב מכתב ממש רציני לנועה בתקווה שייתנו לי הזדמנות שלישית ויפגשו אותי. המכתב כנראה היה טוב כי נתנו לי את הצ'אנס האחרון ומשם הכול היסטוריה….

הדבר שהכי אהבתי בגשר הוא לאו דווקא הלימודים, אלא הערך המוסף שקיבלתי: בראש ובראשונה החונכת שלי – עידית, שנתנה לי כלים לחיים, השיחות עם שלמה שלמדתי ממנו המון, שיעורי השחייה שדאגו שאלמד, הכינוסים, הסיורים, "המסלול להצלחה" של קרן פרידמן, שבו לקחתי חלק, וכמובן המתנדבים היקרים שעזרו לי ללמוד ולסגור פערים.

הגעתי מאוד מכוון מטרה לגשר. ידעתי שגם אם לא יהיה לי פשוט – אני לא מוותר ומסיים את מה שהתחלתי. הבנתי שאני צריך לנצל את ההזדמנות שניתנה לי עד הסוף. כשהגעתי לגשר לא הייתה לי תעודה, כלומר, לא ניגשתי למבחנים ולכן לא היה מה להזין. היום, מי היה מאמין – סיימתי את כל הבגרויות ואפילו בממוצע חלומי של 80!!!

איפשהו תמיד ידעתי שאצליח, אך אין לי ספק שללא התמיכה והמעטפת שגשר העניקו לי והאנשים הטובים שנמצאים שם – כל זה לא היה קורה. אני שמח לספר שעוד חודשיים אני מתחיל מכינה חצי שנתית ב"מקווה ישראל" ולאחר מכן אתגייס לשירות קרבי בצבא.

סיפור הצלחה: י'

שמי י. לפני שנה וחצי הבנתי שהמצב שלי בלימודים לא משהו – בלשון המעטה. חשבתי רק על עבודה, מותגים ואימונים בחדר כושר – זה כל מה שעניין אותי. מה שגרם לי לא להשקיע כמעט בכלל בלימודים – אפשר להגיד שהייתי מאסטר בהעתקות.

חודש לפני הבגרות בהיסטוריה, בכתה יא', מצב הציונים שלי היה "על הפנים". קצין ביקור סדיר של בית הספר הציע לי באותה תקופה להצטרף לגשר. אבל אחרי ששמעתי שזה עד השעה 20:00 בערב הבנתי שזה ממש לא בשבילי. עם הזמן שמתי לב שאני רק בבית שלי, לא עושה כלום. המצב הדרדר, ואז החלטתי שאולי שווה לתת צ'אנס, וכן שווה לנסות את גשר.

בהתחלה היה קשה – השעות הארוכות, ההתחייבות, העייפות…תבינו, זה 8 שעות בבית הספר ואז ! עוד יום שלם בבית החם!! אבל לאט, לאט, כל הבית הפך עבורי למשפחה. הבנתי שזה לטובתי. אפשר להגיד ששם המשחק בגשר הוא בעיקר, מילה אחת – התמדה.

קצת אחרי תחילת השנה הנוכחית היו לי כבר כמה הצלחות (בהעתקות כמובן).
הרגשתי שאני על הגל – חזרתי לעבוד והורדתי הילוך בלימודים. אבל לצערי, הטיימינג שבחרתי לזה לא היה מוצלח- היה לי שעון מעורר בדמות מנהלת בית חדשה, שמבחינתי התחילה איתי ברגל שמאל והנחיתה עליי ועדת סיום (וזה עוד אחרי שהברזתי לה מוועדת המשמעת). ועדת הסיום באה אליי כמו כאפה וגרמה לי להבין, שאם אני לא אתאפס על עצמי ומהר – כל העבודה הקשה שלי תלך לפח. היה לי חבל, כי ידעתי שנשאר לי בקושי חצי שנה לסיום י"ב, ושאין מצב שאצליח ללמוד לבד, בלי המסגרת והתמיכה של גשר.

הבנתי שעם כל הרצון שלי לעשות כסף כרגע, אני חייב לשים את הלימודים במקום הראשון ושאין מקום בחיים לקיצורי דרך, כי הצלחות אמתיות באות רק מעבודה קשה והתמדה. אני לא אשכח! – איך בהתחלה לא האמנתי בכלל שאני אגש לבגרויות. והיום – אני קודם כל מאמין בעצמי, יודע שאני מסוגל להרבה יותר ממה שחשבתי.

אני גאה לספר לכם, על במה זו, שסיימתי י"ב, עם בגרות מלאה !!! אני שמח לספר לכם, שהתקבלתי השנה למכינה קדם צבאית – בשם "לביא", כדי להמשיך ללמוד ולפתח את עצמי. אחריה אני מתכנן להתגייס לצה"ל לתפקיד מדריך קרב מגע. הבנתי עכשיו שהגיע תורי לתרום את חלקי לחברה ולמדינה. מצחיק לחשוב, שכל השעות הארוכות בגשר, כל האנשים שפגשתי כאן וכל החפירות שעברנו, יהפכו לחוויות הכי טובות עבורי בגשר.

לי זה לקח הרבה זמן והרבה קושי להבין, שאין קיצורי דרך. בשביל להצליח צריך לעבוד קשה, כי כמו שגשר לימד אותי – צריך התמדה – כי הכול עניין של החלטה.

סיפור הצלחה: ק'

שמי הוא ק. בת 18, הייתי בגשר אל הנוער שנתיים. הכול התחיל שבכיתה יא' הוריי התגרשו וכל המצב הזה השפיע עליי מאוד.

למרות שכולם מכירים אותי כילדה מאוד אחראית, עם משמעת עצמית של לימודים והרבה חברים מסביב, באותה תקופה הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות יותר בכיתה, לא יכולתי להקשיב לאף אחד, הייתי מאוד קצרת רוח ובעקבות כך החלה התדרדרות בלימודים.

בקיץ של בין י' ליא' היועצת שלי, שידעה מה באמת עובר עליי, שמה לב לירידה והתקשרה אליי לספר על מקום מיוחד שקוראים לו "גשר". באותו רגע אמרתי לעצמי: "טוב היא לא רצינית גם את הקיץ רוצים להרוס לי עכשיו?" אבל היועצת האמינה בי, ומתוך הידיעה שאני ילדה מאוד רציונלית, נתנה לי כמה ימים לחשוב על זה. באותם ימים, באמת חשבתי איך אני רוצה לראות את העתיד שלי, הרי גדלתי בבית עם משמעת עצמית של לימודים ותמיד הייתה ציפייה שאני אצליח ואגיע להישגים גבוהים.

בגלל שתמיד כיוונתי לשם הגעתי להחלטה שאני כן רוצה להצליח ולא לזרוק את השנה הכי קריטית בתיכון. נכנסתי לגשר לאחר שהתחייבתי לתהליך, אבל הקושי רק התחיל… השיעורים היו כאפה די רצינית, כמו לכל ילד חדש, פתאום אחרי בית ספר יושבים לשיעור שלם של שעה עגולה במשך ארבע שעות!!! זה לא היה קל, כי בבית שלי אני רגילה לקחת הפסקות ארוכות או לא ללמוד בכלל.

זכיתי להכיר חברים חדשים והבנתי ש"כולנו באותה סירה". לכולנו יש אתגרים להתמודד איתם ומשברים לצלוח. הכניסה למסגרת הזו עזרה לי לשכוח מהתקופה שחוויתי באותו הזמן ולאט לאט הרגשתי שאני חוזרת להיות מה שתמיד הייתי. החוויות, הסיפורים ונקודות המבט של הילדים בבית, עזרו לי מאוד לצאת מהמקום האנוכי שהייתי בו. הרגשתי שאני מסתכלת רק על עצמי ושוכחת את הסביבה שלי שגם עוברת תקופה קשה. כשהרגשתי בנוח לספר על מה שעברתי קיבלתי מהצד השני מיד נקודת מבט אחרת ונתנו לי לראות את כל הסיטואציה בצורה קלה יותר ושיש עוד הרבה אנשים חוץ ממני שעוברים דברים כאלו או אחרים.

השיחות האישיות שהיו לי עם מנהלת הבית היו מאוד חשובות עבורי. הן עזרו לי במשברים הפרטיים שלי והרגשתי, שאחרי כל שיחה אני יוצאת נקייה ורגועה יותר.
חשוב לי לציין, כי קיבלתי את הכלים שהייתי צריכה מגשר ואמרתי לעצמי כל הזמן "תסתכלי על זה מנקודת מבט אחרת וחיובית" ולבסוף החלטתי להישאר, לא לוותר לעצמי על כל התהליך שעברתי פה וממה שהמקום הזה נתן לי.

למדתי על עצמי במהלך התקופה הזו בגשר, שאני צריכה לשים את עצמי במרכז, להיות ריאלית ולחשוב רק מה שנכון בשבילי. למדתי גם לעמוד על שלי, להקשיב לתחושות הבטן לגבי מה נכון לי ולמדתי שהוכל אפשרי אם באמת רוצים.

אני גאה שסיימתי 12 שנות לימוד יחד עם תעודת בגרות מלאה עם הציונים אותם קיוויתי להשיג! אני נרגשת לספר שבעוד שבועיים אני עתידה לממש את החלום שלי ולהתגייס ללוחמה.